<h1>ראבי"ה סימן תתק"כ</h1>
<h2>דף צ:</h2>
שאילת רבינו שמחה. בקצרה אדבר לפני רבותיי, אני החתום למטה, על המעשה הרע שאירע בימינו. על [אודות] אשת איש שהיתה מחזרת אחר מזונותיה והלכה עם יהודי בדרך יחידה, כי לא מצאה חבורה. ויהי כאשר הלכה עמו יומיים בא חבירו ביום הג' והלך עמהם, וכשבאו ביער ישבו לנוח, והלך השני ותקפה והראשון טימא אותה. והיתה הולכת וצועקת ובוכה וקובלת לעוברים ולשבים. כך היא מספרת, ולא נודע הדבר כי אם מפיה. שקבלה בכפר לפני דייני סדום, ונתפשו והיו אותם שנים במשמר. והיא היתה הולכת יחידה בכפר, עד ששלח השופט אחר יהודי אחד, והוציאם על ידי שוחד אותו יהודי, והם הלכו למלכותם. וזאת האשה באתה לשאל לפני את פי מה לעשות. ואותם יהודים שבאו מאותו מקום שנעשה הדבר הרע הזה אמרו כי לא שמעו הדבר כי אם מפיה, שהיתה צועקת ובוכה. ועתה מאחר שאין עד בדבר כי אם הודאת פיה, יודיעני מורי אם מותרת לבעלה או לאו, כי שלחו אלי רבותיי כתבם להתיר, וכולם הסכימו להיתר, ואמר[ו] שאין לפקפק לאיסור. והנה זאת תשובתי אשר שלחתי (אליכם) [אליהם], וממנה ילמד מורי תשובתם. ויראה מורינו אם יש ממש בתשובתי, ויודיעני דעתו מהרה הן או לאו. והילך תשובתי אליהם. כל פינותיכם שאתם פונים, רבותיי, וראיותיכם, באשה שלא נודע לנו מעולם אם נתיחדה אלא מפיה, כהני דסוף נדרים [צ' ע"ב] שאומרת נבעלה, או עידי ייחוד בלא בעילה כההיא דפ' עשרה יוחסין [פ"א ע"א] דאין אוסרין על הייחוד. אבל ידוע שנתייחדה שלא מפיה, לא הבאתם מה דינה אם אז אמרה נאנסה. ההיא דר' אלעזר [כתובות ט' ע"א], אין אשה אסורה לבעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, לא מיירי אלא באיסור מדאורייתא, או אפי' מדרבנן שריא ליכא למיפשט מהתם. אבל בנידון שלפנינו, אם נודע לבני העיר שהלכה משם עם הפריצים להתיחד עמהם בדרך ועברה ונתיחדה בדרך עם שנים שאינן בדוקין לה, ואפי' בדוקין בעינן תלתא. ואי מהימינ' בכי האי גוונא מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, צריך ראיי', ועל זה לא ראיתי ראייה ברורה. דלא דמי לאשת איש הייתי וגרושה אני, דלא נולד בה שום חשש ולא שום ריעותא, אבל הכא שעברה על דת ונתייחדה עמהם שמא הלך לו מיגו שלה, [ו]כיון שמודה שנבעלה לא כל כמינה לומר באונס היה. מדאמר בפ"א דכתובות [י"ג ע"א], ולזעירי דאמר מדברת נסתרה וא"ר יהושע לא מהימנ', פי' אלא היא (מחזקת) [בחזקת] בעולה, אלא הא דאמר רב מלקין על הייחוד ואין אנו אוסרין על הייחוד [לימא] דלא כר' יהושע. ואי אמרת היכא דנתיחדה אם נבעלה באונס מותרת, לא דמיא לדרבי יהושע לא שנא בין באונס בין ברצון, לאוסרה על בעלה אפי' נבעלה שמא נתאנסה. ואע"ג דאיכא למימר דגבי ר' יהושע נמי איכא למיתלי בהיתר שמא נבעלה לכשר. אי נמי התירוץ [שתירץ] [שם] מעלה עשו ביוחסין שמא פירוש המעלה מחמת שאונס פוסל בה (ברצון) [כרצון], ולא שהחמירו כאן ביוחסין יותר משאר איסורין, כמו מעלה עשו בפרה [יומא ח' ע"א], אלא כמו מעלה עשו בכפרה [בפרק הישן (כ"ד ע"א) ומעלה עשו בקדשים] בפרק כל שעה [כ"ו ע"א], (שהתי') [שהתורה] עשתה לה אותה מעלה. מיהו מסתבר טפי היכא דנתייחדה מרצונה שוב אין לה טענת אונס, כההיא דפר' נערה [נ"א ע"ב] גבי נשי דגנבי גנבי, שבקינהו וודאי (ואילן) [ואזלן] מנפשייהו אסירן. ואם תאמר אפי' אם היה לנו לאוסרה אם ידוע שנתייחדה, השתא ליכא עדים גבי', עדיה בצד אסתן ותיאסר. אין הכי נמי, ודווקא בשבויה הקילו לומר שלא נחקר אחר עדים להעיד בפנינו אם יודעי' שנשבית, [דכיון שנשבית] בעל כרחה מנוולא נפשה קמי שבאי ולא נבעלה כדאי' בפרק קמא דקידושין [י"ב ע"ב]. אבל (לא) [כאן] שנתייחדה מרצונה לא נקל, אלא נמתין אם נמצא עדים. (מההיא) [כההיא] דירושלמי בפ"ב דכתובות [ה"ה] ההיא איתתא דאתיא לגבי דר' יוחנן, אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני, והתירוה. מן דנפקא אמרון ליה ר' עדים בלוד. א"כ אנן אומרים, אפי' עדים בקיסטטין תמתין. ואין לפרש עדיה בצד אסתן, דודאי ברור לן דאיכא עדים דידעי שנשבית אי נמי עדי טומאה שנטמאת, דא"כ למה לנו לעדותה, פשיטא אע"ג שהתירוה להינשא שהיה לה להמתין. וכן בפ"ק דקידושין [י"ב ע"א], אם (אין) [אנן] יודע[ים] בברור דאיכא עדים דהוה באבנא וכוחלא שוה פרוטה, ליכא מאן דהוה שרי לה לבתרא אע"ג דעדים ליתנהו קמן. אלא (פיה) [הכי פירושא], והאיכא עדים במדינת הים, מסתמא במקום שאירע המעשה יודעים, אם נחקור יגידו ויעמדו על בוריין ויאמרו שנטמאת. בברור ונחייה על פיה. והיינו דאמרי', עדיה בצד אסתן ותיאסר, מאחר שאין אנו יודעין אם יש עדים אם לאו לא נחמיר עליה להמתין, אע"פ שיש לחוש [ל]עידי טומאה, דבשבויה הקילו דמנוולא נפשה ומסתמא לא נטמאה. והשתא אתי נמי שפיר מה שמקשין מההיא דפ"ק דקידושין, דמספק שוה פרוטה דלא מוכחא מילתא לקולא מלחומרא מחמרי אביי ורבא. ורב חננאל פסק כאביי ורבא. וכן פי' הירושלמי, הרי עדיה, משם באתה האשה, אי אפשר שלא נעמוד על בורייה, בלא פי[ה] שהיתה אשת איש, ונחקור כמו כן אם נתגרשה. וא"ר יוחנן שיש לה להמתין. ותו כיון דהוה עד אחד בשעת קילקולו, אי הוה ההוא עד תמן ומעיד שנבעלה ברצון אזל מיגו שלה. דאפי' גבי שבוייה אמרי' [כתובות כ"ג ע"ב], אני טהורה וחברתי טמאה, ואמר לה עד את טמאה וחברתיך טהורה, (איתי) [איהי] כיון דאיכא עד אחד לאו כל כמינ(י)ה ולא מהני לה מיגו. וכיון דאותו עד נאמן לאוסרה, אפי' בצד אסתן או בקוסטטין תמתין. ובסוף נדרים ירושלמי [פי"א הי"ב] גרסי' אמתני' האומרת טמאה אני לך, אתא עובד' קמיה דר' יצחק בר טבלא באשה אחת שאמרה הביאם שלי פיתני, אמר לה אין הביאם אסור ואסרה. ומקשי' הכא אתמר ואסרה והכא אתמר והתירה. ומתרץ, תמן באתה לאסור עצמה והתירה, פי' שמא נתנה עיניה באחר, ברם הכא באתה להתיר עצמה ואסר[ה]. ברם בנדון שלפנינו באת להתיר עצמה. הילכ' מתני' דטמאה אני לך דמשנה אחרונה [נדרים צ' ע"ב] שהבאתם ליכ' ראייה. ומההיא דר' אליעזר נמי דאין אשה נאסרת על בעלה וכו' [כתובות ט' ע"א] ליכא נמי ראייה, דבההוא שבירושלמי לא הוי לא קינוי ולא סתירה ולא ייחוד ואפי' הכי אסרה. ושמא (אסרה) [אמרה] (אונס) [אנסני] דאי כלשון הירושלמי פיתני, (אי) [הא] לא באת להתיר עצמה כי אם לאסור. ומתני' נמי דמשנה ראשונה [נדרים שם], קודם שחששו שמא נתנה עיניה באחר, ולמה אמרו תצא, והא לא הוי לא קינוי ולא סתירה אלא (מפני) [מפי] עצמה דשוי' לנפשה חתיכה דאיסורא. ותו דההוא נואף דעל [לגבי] דההיא איתתא, בסוף מסכת נדרים [צ"א ע"ב], דלא שרינן לה אלא מטעם אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות, והוה אסרינן ליה משום ייחוד בעלמא, כיון דהוחזק בניאוף לא תלינן באונס. אע"ג דה[י]א לא הוחזקה בניאוף, דכל היכא דחזינן דברים המכוערים לא תלינן, אע"ג דליכא וודאי בעילה והיא לא הלכה אצלו, כ"ש היכא דאיכא בעילה והלכה אצלו אין אפוטרופוס לעריות כאלה לאמר נאנס(ו)ה אפי' במקום מיגו. כמו במתני' בפ"ק דכתובות [י"ב ע"ב], הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, והיא אומרת משארסתני נאנסתי ר' גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת. וגרסי' עלה בירושלמי בתחילת המסכתא, הדתמר לכתובה מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. אע"ג דהתם איכא ספק ספיקא שמא לא נבעלה תחתיו ואפי' אם נבעלה תחתיו שמא נאנסה, דהא (אשה) [באשת כהן] לא מיתוקמא, דא"כ מאי האי דאמרי (נאנסה) [נאנסתי], באשת כהן עשה אונס כרצון. ובדקביל ב(י)ה אביה קידושין נמי לא מיתוקמ' דא"כ (מאי דאמרה נאנסתי באשת כהן א"כ) בתול(ות)יה היו חוזרין ומתני' תנן ולא מצא לה בתולים. אלמא אע"ג דאיכא מגו, כדאמרי' בפ"ב (מציאת) האשה [שנתארמלה] [ט"ז ע"א], (אמרי') [דאי בעיא אמרה] מוכת עץ אני תחתי', לא מהימנינן לה להתירה לבעלה [אף] על פי שאומרת נאנסתי, ואע"ג דאיכא ספק ספיקא, כ"ש בנדון שלפנינו דליכא אלא חדא ספיקא. ואם תאמר שאני מתני' דלא מצא לה בתולים דאיכא שור שחוט לפניך, מסתמא לא חמיר מגו דאית ביה ספק ספיקא משום ריעותא דשור שחוט משמע[תין] דלית ביה אלא חדא ספיקא ואיכא עידי ייחוד וליכא ריעותא דשור שחוט. ותו דגרסי' התם בירושלמי [כתובות פ"א ה"א], מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים, ובאת לפני ר' ואמר לה, היכן [הן]. אמרה לו, מעלותיו של אבא היו גבוהין ונשרו, והאמינה ר'. הדתמ' שלא להפסיד' כתובה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. וכולהו ההיא דא"ר הילא בש"ר (אילעי) [אלעזר] מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. ואע"ג דמוקמינן להא דר' אלעזר בגמ' דידן [ט' ע"א] באשת כהן, אי נמי דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, אית לן למימר דהכי פירושא, דא"ר אלעזר פתח פתוח בחד ספיקא דאורייתא, כדמוכח סוגי', דרמי מדר' אלעזר אדר' אלעזר דאמר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, דההיא ודאי מדאורייתא, ומסיק פתח פתוח כשני עדים דמי', נחמיר לאוסרה מדרבנן אפי' בספק ספיקא. ואע"ג דבספר הישר מסיק בשם הלכות גדולות דלא מפקי מגברא אלא בעדים שראו כמכחול בשפופרת. ופירשו ההוא דרוכל [יבמות כ"ד ע"ב] תצא מן הנטען, לא מצינו למיקם עליה, דבירושלמי פ' המדיר [ה"ו] מייתי [להו בהדי הנך דעוברות על דת יהודית דמיירי] בבעל תודיענו מאיזה טעם פסקו, אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואני לא מלאני לבי לחלוק על רבותי, אלא מפני שכתבת תראה כאן לרבותי ולי הקטן עמהם שאין לכל בהיתר כתבתי לך שיש פיקפוקים בדבר ודעתי נוטה יותר לאסור מלהתיר, ולא דבר ריק הוא לגמור זה הדבר, אם לא שתהיו נמלכים ברבותי' במגנצא ווירצבורק וקולוני' ושטרסבורק. ואני אשר עם לבבי כתבתי. והנה שלחתי לך תשובתי, ואדוני ישיבני על כל קוץ וקוץ. ואחרי דבריך לא אשנה ולא אטה ימין ושמאל, וצורינו יעמידנו על האמת והשלום. שמחה בר' שמואל.
זאת תשובתי, אבי העזרי. הנני משיב למורי הרב על המעשה הרע שאירע. נ"ל לפי עניות דעתי, מאחר דליכא עידי ייחוד כי אם על פיה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כההיא דפ"ק דכתובות [י"ג ע"ב]. ועל שהלכה עם שני הפריצים בדרך והיה לה לחוש לייחוד, כדאיתא בפרק בתרא דקידושין [פ' ע"ב] בזה לא הפסידה מגו שלה, דאטו כולהו נשי דינא גמרי, כדאמרי' בפ"ק דקידושין [י"ג ע"א] גבי ההוא דקדיש בציפיתא דאסא, ומבטל[ינן הקידושין] בהך סברא ושריא אשת איש, כל שכן הכא דחששא בעלמא. ואע"ג דמסיק [שם], אתו[ן] דשמיע (להו) [לכו] דרב הונא בריה דרב יהושע חושו לה, התם הוו קידושין גמורין, דלא גרע מקלא בעלמא וחיישי'. ואי נמי, הך דינא דהיכא דנתן לה קדושין דאינם באים לידה בתורת פיקדון דהוה לה למישדינהו אי לא ניחא לה (לקידושין) [בקידושין], כולהו נשי או רובייהו גמרי [הילכתא], הילכ[ך] קא[מר] חושו לה. אבל כי הך עובדא, שבכל יום ויום הולכות נשים עם ב' או ג' [אנשים] ורואות שבעלי תורה אין מוחין בידם, לא ידיעי דאסור, דאין בידם להחזיק בני אדם כפריצים, כדאמרי' [שבועות מ"ו ע"ב] אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, וסבורות כל אדם כשר עד שיחזיק לנו בפרוץ או בגנב לעניין ממון. דתלמודא מדמי גניבה לפריצות, [דאמר] (ד)התם [קידושין פ' ע"ב] אמר רב יהודה לא שנו אלא בכשרים אבל בפריצים לא, מעשה היה והוציאוה עשרה במיטה. אמר רב יוסף תדע דמחברי בי עשרה וגנבי כשורה ולא מיכספי מהדדי. ואל תתמה שטועות בכך, דהא ר' יהודה נמי שגה בכי האי גוונא, דאמרי' [שם פ"א ע"א], רב ור' יהודה הוו קא אזלי באורחא, הוה קאזלא ההיא איתתא קמייהו. א"ל רב לרב יהודה, דלי כרעיך מקמי גיהנם. א"ל והא מר הוא דאמר בכשירים שפיר דמי, והשיב כשירים כגון אנא ואת, ואלא כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו. ונ"ל דרב יהודה הוה סבירא ליה דכל אדם מחזיקין בכשר עד שיודע פריצותו אפי' אינו כרב ור' יהודה, דמדמי ליה לגניבה כדפרישית. ורב סבר דיצרא דעבירה תקיף, כדאמרי' בפ' בתרא דע"ז [ס"ט ע"ב], אמר רבא, זונה גויה וישראל מסובים חמרא שרי, נהי דיצרא דעבירה תקיף יצרא דיין נסך לא תקיף. זונה ישראלית וגוים מסובין חמרא אסיר, מאי טעמא הואיל וזיל עלייהו בתריית' גרירא. וגבי יחוד בעלמא עם ישראל לא אמרי' זילא עלייהו, דרוב גוים פרוצים בעריות ולא רוב ישראל. ואפי' אם אסורה לייח(ו)ד ועברה ונתייחדה לא אסורה לבעלה, דקיימא לן כר' אליעזר דאמר [כתובות ט' ע"א] אין האשה נאסרת לבעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, אם לא בשור שחוט לפנינו, דאיכא מעשה מוכיח, כגון פתח פתוח מצאתי, או דברים המכוערים, כההוא דרוכל דיבמות [כ"ד ע"ב] לפי' רבינו שלמה שפי' שתצא מן הבעל. וקצת מוכיח בירושלמי בפ' המדיר. וזה לשון הירושלמי, תמן תנינן נשים שאמרו חכמים יוצאות בלא כתובה צריכה התראה. אם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה. ותו מצאתי בירושלמ' [כתובות פ"ז ה"ו], והיוצאת משום שם רע אין לה בלאות, מיהו מיסב מן פרה פרצון דידיה. פי' פרצון, כתובה. ר' זעירא אנסבה, ר' אילא אמר (אנסבה) [לא ננסבה]. כי אי לא עביד ליה כדאית' ר' אליעזר בשמיה דר' חנינא דאמר, ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה, כאור הדבר תצא. [רוק ע"ג המיטה כאור הדבר תצא]. טפחה יריכה, כאור הדבר תצא. מעלין זה את זה [מן] הבור או שניהם יוצאין ממקום אופל, כאור הדבר ותצא. ר' חנינ' בר איקא בשם ר' יהודה, וכולן אם הביאה אמתלא לדבריה נאמנת. רב אדא בשם רב, מעשה בא לפני ר' ואמר, מה בכך מה בכך. נ"ל פי', כלומר אפי' לא נתנה אמתלא אין לאסור בכך. בעון קומוי, אפי' ראו אותו נותן פיו על פיה. אתא עובדא קומי ר' יוסי. אמר, תיפוק בלא פרן, פי' בלא כתובה, הוו ערערין וא', אי סוטה היא תיפוק בלא פרן, ואי לאו תיסב פרן שלם. פי', הן הערערים, למה איבדה כתובתה, הרי אינה סוטה וודאי. א"ל ר' מנא, אייתון פורנא, נקרינה. אייתון פורנא ואשכחן כתוב בגוו' אין היא פלוניתא תשני להדי פלן בעלה ולא תצבי (בתיה פותי) [בשותפתיה] תיסב פלג' פרן. פי' אם תעשה האשה שינוי נגד בעלה ורוצה (לישוק) [ליסוב] לאחרים תאבד חצי כתובתה. א"ר אבין, מכיון שקיבלה עליה שיתן פיו על פיה, כמאן דשניות ליה, ולית לה אלא פלגא פרן. היא חובה והוא לא חובה סוטה. מגפפין סוטה. מנשקין סוטה. תרע' תדיק סוטה, מגפ' צריכה. עד כאן הירושלמי, ופירש' כמו שכתבתי. ומשמע היכא דאיכא אמתלא, ואפי' ליכא אמתלא אין לאסור על הסתירה, וגם אינה מאבדת כתובתה אפי' בנשיקת פיו על פיה כל זמן שלא התרה בה. וכדאידך פסקי הילכתא פרק שני דיבמות [כ"ה ע"א], כההיא הואיל ומכוער הדבר תצא, לא אמרי' אלא לגבי [רוכל] הוא ויהבינן ליה חילוק בין איש שיש לו בנים לאין לו בנים, אבל הבעל עצמו לא מפקי' לה מיניה אלא בעידי טומאה, בין יש לה בנים בין אין לה בנים, כדגרסי' בקידושין [ס"ו ע"א] אשתו זינתה בעד אחד וכו' ואין דבר בערוה פחות משנים עדים. והיכי דמי עדי טומאה, כדאמרי' בפ"ק דמכות [ז' ע"א], ורבנן היכי דייני, (באושא) [כשמואל] דאמר(י) במנאפים עד שיראו שמנאפים. ונ"ל דהכי הילכתא, וכן קיבלתי, וכן פסק בספר המקצועות דרבינו חננאל בפ"ב דיבמות וכן פסק ר"ת, אע"פ שפסקו בהלכות גדולות דלא מפקינן לה מבעל עד דחזו סהדי כמכחול בשפופרת, אין נ"ל, דלא קיימא לן כר' טרפון ור' עקיבא אלא כרבנן בשילהי פ"ק דמכות וכל שכן האשה הזאת, שיש בה אמתלות, דלא אסרינן לה אייחוד הזה, כדאמרי' בפ"ב דקידושין [פ"א ע"א] אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד, אמר רב אשי לא אמרן אלא בייחוד דפנוייה, אבל בייחוד דאשת איש לא שלא להוציא לעז על הבנים. וראיה לדבריי דלא מחזקינן בפרוצים, דגרסי' בפ"ק דכתובות [י"ג ע"ב] מיתיבי זו עדות שהאשה כשירה לה וכו' עד מדברת היינו שבוייה. פי' מדברת, נסתרה בעידי[ם], דהא איתותב רב אסי מינה. וא"ל ר"ג ור' אליעזר שאני שבויה דרוב גוים פרוצים בעריות הן. ואמר להו ר' יהושע (בא עמי) [הא נמי] כיון דאיסתתר אין אפוטרופס לעריות. והילכתא כר' גמליאל, ואפי' ברוב פסולין אצלה דיעבד כשר, כדאמרי' [שם] גבי ההוא ארוס וארוסתו, ומכשרינן בה ובבתה, דקיימא לן כר' יהושע [ב"ל] וכר' יוחנן, ולא אמרינן (העלה פנוי) [מעלה עשו] ביוחסין, ולית הילכתא כר' יהושע. מכל מקום שמעינן מינה דאפי' נסתרה נאמנת ולא הורע כוחה בסתירתה. וההוא עובדא דרב יוסף מההיא ארוס וארוסתו משמע להיתירא מעשה רב, ואפי' איסורא דרבנן לא חשו בה ובבתה. ועל כורחי' ההיא דר' אליעזר דאמר אין האשה נאסרת, (ו)אפילו מדרבנן שריא. אם כדבריך שאין [מן] התורה נאסרת אלא מדרבנן, אם כן היה לו לר' אליעזר לפרש, כדאמרי' בריש מסכת גיטין [ד' ע"א] על הא דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה וכו', דמסיק וכי תימא אנן דאורייתא קא מתנינן, אי הכי, אומר היה ר' מאיר, דבר תורה מיבעי ליה, שדרך אמורא לפרש דבריו. ובכל דבריך לא ראיתי ראייה מן התלמוד בבלי לאסור רק ההיא [כתובות כ"ג ע"ב] דאני טהורה וחבירתי טמאה ואתי עד אחד ואמר לה את טמאה וכו'. וכאן שמא יבא העד ויעיד. כי שנים היו עמה והאחד אנסה והאחד סייע ידי עוברי עבירה לתפוס אותה. וזו אינה ראייה. חדא, דאפי' יבא ויעיד, גם הוא חשוד ביחוד, והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. ותו, עדיה בצד אסתן ותאסר. וכן אני רגיל לפרש קודם מעשה, אמר ליה [ל]ר' חנינא הא איכא עדים במדינת הים וכו'. פי', הא אמרי אינשי דאיכא סהדי התם וקול רינון בעלמא. והשיב, על דבר רינון זה לא נאסר, דעידיה בצד אסתן ותאסר. וכן הגירסא בפ' יש נוחלין [קל"ה ע"א], והא אמרי אינשי. ולא דמי להך דקידושין. וגבי להך קול הברה, כההיא דסוף גיטין [פ"ט ע"א] פלוני מהיכן, מפלוני וכו', לא דמי, אלא לבאנו מעצמינו ולתלות שמא יבאו העדים, זה לא נחוש כלל. וכן יש לנו לפרש ההוא דירושלמי שהבאת. ולא דמי הך עובדא לההיא דפרק נערה [נ"א ע"ב] אזלן מנפשייהו ודאי אסירן, דהתם מקודם הורגלו עם הגנבים הילכך חיישינן נמי השתא לריצוי זה שחוזר[ות] אליהם, כההיא דסוף קידושין [פ"א ע"א], כדמשני', שאני רב ביבי דשושבינתיה הות וגיסא ביה, [אבל] בייחוד בעלמא אינה נאסרת. ומכל מקום הך דרב ביבי לא מיירי לאוסרה אלא שלא לייחד לכתחילה. וכן בפ"ב דכתובות [כ"ח ע"א], ההוא [ארוס ו]ארוסתו דאתו לקמי' דרבא, אוקי רבא שליחא בינתייהו. ומסקנ', קא (ל)חזינן להו דגייסו אהדדי. למדנו שהכל לפי העניין. וכל מעשה העלובה הזאת מוכיחים שאנוסה היא, שלא פירסם אדם הדבר כי אם היא, וצעקה עד [שלא] (ש)נלכדה, ואילו נתרצית היתה מחפה עליהם והיתה חוששת לכבודה, ואין ראוי למורי לעגנה על ככה.
ודע כי תשובה יש בידי שנשאל אבי מורי על אשה ישראלית שהלכה מרצונה עם הגוים ושהתה ג' ימים בביתם והוציאוה משם על ידי שוחד. ונשאל עליה אם היא מותרת לבעלה, והשיב להיתר, והביא כל אותן ראיות שהבאתי, והירושלמי בפ"ק דכתובות [ה"א] שהבאת', אבל לקיימה אינו רשאי, ובספר חפץ נמי הביא (ראיית) הירושלמי על ההיא דר' אליעזר בפ"ק דכתובות [ט' ע"א] ולא כתב אי סמכינן עליו או לאו, ומורי אבי אמר דפליג הירושלמי אגמ' דידן ואני או' דלא פליג. תחילה אכתוב לך לשון הירושלמי. מן הסכנה ואילך נהגו לשאת בשלישי, ולא מיחו חכמים בידם. בשני אין שומעין לו, ואם מפני האונס מותר. [מהו] מפני האונס, (ו)מפני הכשפים. מה בין שני לשלישי, לא דומ' משתהא יום אחד למשתהא שני ימים. וישתהא שני ימים, שלא יערב עליו המקח. ויערב עליו, לית יכול, ר' אילא בשם ר' אלע' מצא פתח פתוח אסור לקיימינה משום ספק סוטה. וחש לומר שמא אנוסה היא, קול יוצא לאנוסה. ואפי' תחוש לה משום אנוסה לא ספק אחד הוא, ספק אנוסה ספק מפותה, ספק מדברי תורה להחמיר. א"ר יוסי, ואפילו תחוש לה משום אנוסה שני ספיקות הן, ספק אנוסה ספק מפותה, ספק משנתארסה ספק עד שלא תתארס, שני ספיקות מדברי תורה להקל. (האשה) [קידשה] בחופה לית לן באילין קנסיה, אינו רשאי משום ספק. ותו גרס התם, ר' יונה בשם קמטפא בוגרת כחבית פתוחה, הד"א שלא להפסיד כתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. ואייתי' כי הך, ר' חנינא אמר, מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובאת לפני ר' ואמר לה היכן הן. אמרה, מעליותיו של אבא גבוהין הן ונשרו, והאמינה ר'. הדא דתימ' שלא להפסיד מכתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. ואייתי' כי הך דתנינן תמן, בתולה ואלמנה וגרושה וחלוצה מן הארוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים, הדא דא' בכתובת מנה מאתים, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. ואתיא כדתנינן תמן, האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה. הדתמ' לכתוב' מנה מאתים, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. דתנינן תמן, הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משאירסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. הדתמ' לכתובה מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. ותי' כי הנך דתנינן תמן, היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. הדתמ' לכתובת' מנה מאתים, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק טומאה. וכולהו מן ההיא דא"ר אילא בש"ר יוחנן מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. עד כאן לשון הירושלמי. ופתרונו כך הוא בעי[ני]. הדתמ' בכל הני בבי, הני מילי לעניין מנה מאתים, שאם רצתה לעגנו, דסברא דכמה דאגיד בה לא יהבי(ה) [ליה] אחרנייתא, ובכך רוצה לכופו שיוציא ויתן כתובה או יתנהג עמה בשימוש עונה כמשפט הבנות, כדאמרי' [כתובות מ"ח ע"א] האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, והבעל רוצה לגרשה בלא כתובה משום חשש ספק סוטה, דחבר הוא או בעל נפש, אהא (ד)קאמר בירושלמ' דנאמנת לעגנו או יוציא ויתן כתובה. אבל אם [אמר] הבעל, קודם שאתן לה כתובה לא אקיימנ' אף אני בבגדי והיא בבגדה, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, והאשה אומרת, לא כי, אלא או ישמש מטתו או יוציא ויתן כתובה, אינו רשאי לקיימה. פי', אינו חייב לקיימה כמשפט הבנות, אך תהיה אצלו ויעגננה עד שתרצה לצאת בלא כתובה. וכולהו מן הדא דר' אילא בש"ר יוחנן דאמר מצאתי פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. פי', כולם למדו מהך דר' אילא, דכי היכי דמחמרי' התם בחדא ספיקא, כדמוקי לה בגמ' דידן [כתובות ט' ע"א] באשת כהן או באשת ישראל וכדמקביל בה אביה קידושי' פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, הכי נמי אע"פ דלא חדא ספיקא הוא, דנאמנת, מכל מקום לא נכופינו לקיימה [אם בעל נפש הוא, אבל אם חפץ לקיימה], הרשות בידו. ונפלאתי עליכם ועל שאר רבותיי שלא דקדקתם הלשון, דבכולהו לא גרסי' אסור לקיימה אך בההיא דר' אילא א"ר יוחנן. ואל יפלא בעיניך מה שפי' אינו רשאי, אינו חייב לקיימה. חדא, דלישנא קלילא נקט, כדאמרי' בפרק ד' אבות [ו' ע"ב], תנא ירושלמי הוא לישנא קלילא נקט. וכן שכן (ש)מצינו דוגמתו בגמ' דידן [חולין נ"ד ע"ב], אין בעלי אומנויות רשאין לעמוד אלא א"כ וכו', ופי' רש"י אין חייבין ובעסוקין במלאכת אחרים. ואע"פ שיש להשיב על פירושו מקידושין פ"ק [ל"ג ע"א], מכל מקום למדנו דלשון רשאי' סבירא ליה חייבין. ועוד ראייה ממסכת ערכין [כ"ח ע"א], דתנן, מחרים אדם מצאנו ומבקרו [וכו'], אע"פ שאינו רשאי. פי', שאינו חייב. ולפי דברי רבותי' דמשמע להו דנאמנת לכתובה אבל אסור לקיימה וכופין להוציא, תשובה (לדבריו) [לדבריכם] מפ' ארוסה ושומרת יבם [סוטה כ"ה ע"א], דאיבעי' לן עוברת על דת צריכה התראה להפסיד' כתובתה או אינה צריכה. ת"ש, ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה. משתא הוא דלא שתיא, הא קינוי מקני לה. מאי לאו להפסידה כתובתה. אמר אביי, לא לאוסרה עליו. פי' לאוסרה עליו בעי קינוי, אבל כתובה תפסיד בלא קינוי כיון שנתייחדה עמו. אלמא דטפי מקילינן גבי איסור קיומה מלהאמינה לגבות כתובתה, (תי)הפך סברת הירושלמי, דנאמנת לכתובתה ולקיימה אסור, אלא ש"מ כדפרישית. ואפילו תדחה דקנסא הוא, אפ"ה מוכחא כדפרישית. וסוגיא דמסקנ' התם דעוברת על דת ורצה הבעל לקיימה מותרת, ובעל שמחל על קינויו קינויו מחול, והני מילי קודם סתירה אבל לאחר סתירה אין קינויו מחול. וכן פסקו ר"ח ורב אלפס, והיכא דלא קינא לה אפי' בתר סתירה יכול למחול. אך אם בעל נפש הוא יכול להחמיר על עצמו. וכן כתב נמי הרי"ף במס' קדושין גבי זינתה אשתו בעד אחד דמסקנה דאינו נאמן ואם רוצה בעל להאמינו כבי תרי רשאי. ומשפט גביית הכתובה אם הוא רוצה לעגנה או היא רוצה לעגנו, פי' לעיל שיטת הירושלמי. ובדקתי בדברי רבי' שב"ט ומצאתי שכתב כדבריי. וזהו לשונו, היכא דלא קינא לה ונסתרה יכול לקיימה. והא דתנן בהמדיר [ע"ב ע"א] אילו יוצאות בלא כתובה העוברת על דת, לא שכופין אותו להוציא, אלא שאם רצה לגרש בלא כתובה הרשות בידו. וכן ראיתי בפר"ח בפרק אע"פ שכתב, כל היכא דתנן (להוציא) [יוציא] ויתן כתובה וכל כי האי גוונא, (ר') אי לא תנן בהדיא כופין (אותה) [אותו] להוציא לא כייפינן ליה, אלא אמרי' ליה הוציאנה. והוכיח דבריו מן הירושלמי [כתובות פי"א ה"ז]. מיהו אין נ"ל דבריו בזה, דיש מקום שאין כופין ויש מקום שכופין כי הא דתנן בסוטה [ל"א ע"א] (משקינ') [מי שקינא] (לה) [לאשתו] ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח, פי' ואינו חפץ להשקותה, יוציא ויתן כתובה. והתם כופין, שהרי נאסרה עליו, ועוד כהנה רבות. וכן משמע (בירושלמי) בסוף נדרים דאינו אסור לקיימה, ותמהני מאד שהבאת משם לאיסור. ומטיבותי' דמר אכתוב לשון הירושלמי ופירושו. חזרו לומר, שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומר' טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה. אם לא הביאה ראייה לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה. א"ר אילא לא מסתברא אם היה חבר יחוש, אם היה כהן שהיא אסורה לאכול בתרומה. אתא עובדא קמיה דר' חנינא חברין דרבנן והתירה לאכול בתרומה. א"ר חגא אנא ידענא רישא וסיפא, איסטרטיאות נכנסו לעיר, ובאתה אשה ואמרה איסטרטיאות חבקני והטיל שכבת זרע על ברכי, והתירה לאכול בתרומה. אתא עובדא קמי ר' יצחק בר טבלאי באשה אחת ואמרה הביאם שלי פיתני. א"ל אין הביאם (אסור) [אוסר], ואסרה. הכא את אמרת ואסרא, הכא את אמרת והתירה. תמן באתה לאסור עצמה והתירה ברם הכא באת להתיר עצמה ואסרה. עד כאן לשון הירושלמי, והכי פי' לפי ראות עיני. פשיטא, שהיא מותרת לביתה ולא מהימנא לחוב לבעלה בלא ראייה אם אינו מאמינה. ומשני אם היה חבר בעל נפש יחוש אם ירצה, וחבר נקט דסתמא דמילתא מחמיר אנפשיה. ומדנקט חבר ש"מ דלכולי עלמא שריא, דהא אמותרת לביתה קא משני לה. אי נמי איצטריך לאשמועי' דאע"ג דאם היה כהן אסורא לאכול בתרומה משום חומרא, אפ"ה לביתה מותרת. אתא עובדא וכו' והתירה לאכול בתרומה, וכ"ש לבעלה. וקא פליגי בפלוגתא דרב ששת ורבא, דגרסי' בשילהי פ' אלו נדרים [צ' ע"ב], איבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה. רב ששת אמר אוכלת, שלא תוציא לעז על בניה. רבא אמר אינה אוכלת, אפשר דאכלה חולין. אמר רבה ומודה רב ששת שאם נתארמלה או נתגרשה שאינה אוכלת וכו'. ורב חגי נמי סבר אסורה לאכול בתרומה אם בא עליה, אך כך לא היה המעשה, אלא מרוב תאות החיבוק הטיל שכבת זרע על ברכיה בלא ביאה ולכך התירוה לאכול. אי נמי איכא למימר דלא פליגי, והך דאסורה לאכול בתרומה, בנתארמלה או נתגרשה, וכולה כרב ששת וכו', עד הביהם שלי פיתני, פי' שדלני בדברים ואו' שהוא בעלי, וחקרתי שהביהם שלי, רועה בהמותיי היה. והנה אין לך אונס גדול מזה, ובאה להתיר עצמה. וא"ל ואין הביאם (אסור) [אוסר], כלומר כך הביאם ככל אדם. אע"ג דאונס הוא ואין ראיי' לדברי אסורא את לאכול בתרומה, כדפרישית לעיל. ואפי' למי שמתירה לעיל לאכול בתרומה, [התם באה לאסור עצמה ולכך הותרה לאכול בתרומה], אבל בסיפא לא. (יאכל) [אבל ל]בעלה לעולם מותרת, כיון שבלא קינוי נסתרת. כך השיטה נפתרת, ולבבלי היא מחוברת, בלי מחוסרת ויתירת, ולך אדוני גולת הכותרת, תזכה לעטרת, ולשבת על גבי מרומי קרת, כנפש אוהבך אליעזר ב"ר יואל הלוי זלה"ה.
